מיעקב עד יעקב מדה האן עד טייטל פשעי השנאה מכרסמים בנו / מאת עו"ד אירית רוזנבלום

יעקב ישראל דה האן

מאמר אודות הקרע והשסע בחברה הישראלית על רקע פשעי שנאה חמורים, כמו לא השתנה דבר.

השנה מלאו 75 שנים למותו של יעקב ישראל דה האן שהיה דמות פוליטית רבגונית וחשובה בתולדות היישוב בארץ: חוזר בשאלה ציוני מרקסיסט וגם חוזר בתשובה חרדי אנטי-ציוני, עורך דין, עיתונאי פופולרי בהולנד וגם משורר ירושלמי רגיש, נשוי לאישה נוצרייה וגם הומו-סקסואל פעיל. הוא נולד למשפחה דתיה בהולנד, התפקר והגיע לישראל ב- 1919 כציוני נלהב. אבל בארץ הוא התפכח מהציונות בגלל מה שראה כפשעים נגד הערבים ובמקביל חזר אל חיק הדת והפך לעסקן פוליטי מטעם העדה החרדית כנגד הכוונה להקים מדינה יהודית בישראל.

ב-30 ביוני 1924, כשיצא דה האן מבית הכנסת שערי צדק לאחר תפילת מנחה לרחוב יפו בירושלים, התנקשו בחייו אנשי "ההגנה" על רקע התנגדותו לציונות. היה זה הרצח הפוליטי הראשון בישראל. לאחר מותו התגלו שירי האהבה ההומו-אירוטיים שכתב על נערים ערביים שפגש במזרח ירושלים במקביל לאורח חייו החרדי. לפני מותו כתב: "אני מפחד מהעבר כי אינני יכול לשכוח אותו. אני מפחד מהעתיד, כי אינני יכול למנוע אותו. וכך אני חי את ההווה, כלוליין המהלך על חבל דק. זה מוכרח להיגמר באסון".

סיפור חייו של יעקב ישראל דה-האן מהווה מודל לרבגוניות וליכולת האנושית להשתנות ולשמור אמונים לזכות לאהוב, לחשוב ולפעול אחרת. סיפור מותו חייב להיזכר כתמרור אזהרה מפני הסכנה שבה שרויה הדמוקרטיה הישראלית המפולגת, המסוכסכת והאלימה. אסונו ממשיך להיות אסוננו כל עוד אנו מתעלמים מזכויותינו ומזכויותיהם של כל מי שחורג מגבולותיה הצרות של הדמוקרטיה הישראלית המתגוננת מתסביך הקורבן שלה עצמה והמפקירה עצמה כשבויה בידי גורמים קיצוניים וחשוכים.

לאחרונה נתפס חיים פרלמן ולפניו יעקב טייטל, החשודים בסדרת מעשי רצח ופשיעה איומים, שכל עניינם לחסל את מי שחושבים ומרגישים אחרת מהם. דעותיהם אינן זרות לנו, נתקלנו בהן קודם לכן אם זה מפיהם של איתמר בן-גביר או ברוך מרזל אשר טרחו להבהיר לנו את הקשר הישיר בין גזענות, לאומנות, פונדמנטליזם דתי והומופוביה. שנאת הזר, השונה והחריג הפכה במחוזותינו לדת חדשה, והציבור הרחב מקבל כבר כעובדה את הצורך באלפי שוטרים לאבטחת אירוע כמו מצעד הגאווה, או עצרת לזכרו של רבין שבבסיסם הזכות הבסיסית לאהוב, להאמין ולהזדהות.

בישראל סיפורו המרתק של דה האן נמחק מדפי ההיסטוריה אבל בהולנד זכרו ומורשתו חקוקים עדיין בזיכרון הקולקטיבי: שורה מתוך שירו "שיר לדייג צעיר" – "כזו כמיהה ללא גבול לידידות" – חקוקה על אחת משלוש צלעות האנדרטה המשולשת באמסטרדם המציינת את זכרם של ההומוסקסואלים שנרדפו לאורך הדורות בשל נטייתם המינית. שורה אחרת מכתביו יכולה להיות חקוקה על האנדרטה שתקום יום אחד כאן בארץ חמדת אבות – אנדרטה לכל החריגים, המנודים, המושתקים, המקופחים והנשכחים: "אורח הנני בכל מקום, ובשום מקום איני בבית". ב- 8 מלים פשוטות הצליח דה האן לבטא את חוויית התלישות שעדיין אוחזת בחלק גדול מהאוכלוסייה בישראל שטרם מצאו בית.

מצעדי הגאווה האחרונים שהסתיימו ללא פגיעות פיזיות במשתתפים, העצרת למען ילדי העובדים הזרים ומניעת גירושם, שעברה בשלום, והמצעד לשחרור גלעד שליט, אינם רק תקווה, כי אם מימושה של זכות בסיסית, בדומה גם לזכות לציין את הנכבה ולהביע דברי מחאה כנגד מדינה שבה האלימות, השנאה והאפליה עדיין מכרסמים את יסודותיה. אירועי המחאה השונים למען זכותם של המופלים להרים ראש בגאווה, גרמו לנו תחושת אשליה כאילו החופש כבר כאן, אולם התרחשות הטבח הנורא בבר-נוער ועתה החשודים כטרוריסטים סדרתיים כנגד, מי שרק ניסה להביע דעה או הפגין נטייה כזו או אחרת בישראל, כדי להזכיר לנו שמאבק לשוויון וחופש לא יכול להתעלם מרמיסתם של ערכים אלה ושל אוכלוסיות הסובלות מקיפוח ודיכוי. פתחון הפה והיכולת למחות הם לא רק ביטוי למאבקם של המקופחים למען שוויון זכויות מלא, אלא סמל למאבק למען ישראל נאורה וחופשית.