הספד לאבי דב ברנרד למל ז"ל

הצבי ישראל, על במותיך חלל, איך נפלו גיבורים?

אבא גיבור התהילה,

לעולם תהיה הגיבור שלנו, של אמא של יוסי וצביקה ושלי. היית לנו סלע איתן שלעולם לא נשבר! לא הייתה לך הפריבילגיה הזאת של להיות חלש, מאז יצאת מהתופת של מחנות הריכוז, ידעת רק משימה אחת, לחיות, לחיות וכמה שיותר לחיות. צניעותך ואהבת החיים הייתה שם דבר, משמעות החיים בעיניך הייתה ולעולם תהיה עבורנו החיים עצמם, אלה שזכינו בהם בזכותך ויחד איתך.
כשהמוות דפק על דלתך תמיד סרבת לו והיו בך כוחות עצומים להדוף אותו. כמה וכמה פעמים פגשת אותו וניצחת, כי היית בלתי מנוצח. אבל הפעם ביקשת ממנו כי ייקח אותך זהו… ביקשת להיאסף. כי ידעת בכל זאת שניצחת, אתה מותיר אחריך מורשת, של משפחה שלושה ילדים, עשרה נכדים ושלושה נינים.
אמא ואתה קמתם מעפר, שני יתומים צעירים שבחרו בחיים ובחרו להלחם עליהם בכל מחיר, כל אחד מכם עלה ארצה בדרכו שלו, ויד הגורל המיטיב הפגישה ביניכם שוב. גדלתם באותה חצר, השתעשעתם ושיחקתם באותן פינות, עד שפרצה המלחמה הנוראית, בה איבדתם את כל משפחותיכם ושוב נפגשתם כאן בישראל. סיפור שרק במציאות היהודית שלנו יכול היה להתרחש.. השואה ומאורותיה, הייתה בת בית אצלנו, היא חייתה אתנו יום יום שעה שעה והתרגלנו לחיות איתה, הנחלתם לנו הסטוריה עצומה ורבת היקף שלכם, שלנו ושל כל העם היהודי.

מאז ניצלת, לא יכולת יותר להישאר על אדמת אירופה והתנדבת לעלות לישראל עם מתנדבי חוץ לארץ (מח"ל), נחתת בליל מלחמת העצמאות והתגייסת הישר לקרבות הרצחניים, מתופת לתופת, על כך זכית ב "אות לוחם ישראל".
בצה"ל שהיית כל כך גאה לשרת, הקמת את יחידת הצלפים והמשכת להיות צלף מצטיין עד לפני שנה, עת מסרת את האקדח האהוב שלך כתרומה למשטרת ישראל. פעמיים נפצעת במלחמות ישראל ותמיד יצאת בשלום.
איש קטן מימדים היית וגדול בנפש, מבוני ירושלים וישיבותיה, אוהב אדם ואוהב את החיים. היית יוצר ובונה, בתבונה כה רבה, תמיד מיוחד ושונה, אהוב על כל סובביך. איש פעיל מאד בחברה, עד שעותיך האחרונות אפילו תרמת לארגון ליונס את יכולותיך הסגוליות לשלוט במספרים ובכספים.

אדם בן 96, מקפץ מדוח אקסל אחד למישנהו, שולט ברשתות החברתיות, בתוכנות המחשב, ברשת המצלמות. ידך הייתה בכל, מיומנת, מקצועית וחדה.

אבא, אף שלא תמיד אהבת את שליחותי שלי ועשייתי במשפחה חדשה, היית גאה בי בנו ביוסי ובצביקה, על היותנו מי שאנחנו ועל אהבתנו אליך ואל אמא. ליווינו אותך בכל מסע חייך, בלי לעזוב לרגע, אהבנו אותך, הערצנו אותך היית לנו אור.
האור שלך לא ידהה לעולם! כי האמנת באמונה שלמה שטוב לחיות, יש טעם בחיים והם מלאי משמעות.
תמיד אמרת שהצבע אולי דוהה, גם המראה נחלש, כלפי חוץ הכל משתנה, אבל בבית פנימה במחשכי הלב והנשמה, הזכרונות מתעצמים, הכאב מתחזק והגעגוע הולך ומתגבר.
אבא היית לנו מעיין שופע של תקופה, תקופת החושך הגדול שידע העולם, תקופה בה מעטים הצליחו לראות את האור, אור החיים, האור שנתן משמעות לחייך, האור שהעיר אותך בבוקר, הוליך אותך ביום ושמר עליך בלילה. לא היה זה באמת אור אבל הייתה זאת אמונה שיש אור, אמונה של אמת , שאפשר לצאת מהגיהנום ששווה לצאת משם ושווה להיאבק על החיים. תמיד האמנת ששווה להיאבק על החיים, שאין אלטרנטיבה טובה מהם, עד שלא יכולת עוד.

אבא, עברת את המסע הקשה והקיצוני ביותר שידע אדם, אבל תמיד ידעת לשמור על צלם האנוש ולתאר את השאול מעיניו של מי שהחליט להשאר אדם. מותם האכזרי של ההורים והאחים וחלקם לנגד עיניך ממש, שנות חיים של סבל תת אנושי בקור מקפיא רעב קיצוני, את כל אלה ידעת לתאר בפנינו. סיפרת כל פרט מתוך הסצנה הסוריאליסטית מפלצתית שחווית שם בתוך הביתן שלך באושוויץ וגם את הדרך אל המשרפות ובורות ההריגה. שמענו על כל אותם חודשים בהם הסתובבת עם זונדה (צינורית הזנה) כחלק מניסויים שעברת ועל לצעדת המוות בה צעד עשרות קילומטרים בשלג ובכפור העז עד לרגע השחרור. מעל לכל אלה גדלותך האנושית, היא הבחירה בחיים שבצלם, הבחירה באור, האור ששווה לחיות למענו והאור הזה שאפשר לספר לאורו, איך צריך להיות האדם ומה אסור שיקרה.
האור הזה, נתן לך כוחות להמשיך לחיות.

המתנה הגדולה ביותר שקיבלתי מאבא שלי, לבד מן החיים עצמם היא היכולת להאמין שיש בעולם יותר טוב מרע, אבל אין די בידיעה ולעולם חייבים להיאבק למען הטוב ולהביאו אלינו אין לצפות שיבוא בעצמו.
אבא אהוב ויקר, הצבע אולי דוהה, גם המראה נחלש, אבל התבונה הגדולה הזאת רק מתחזקת ולעולם נזכור להעביר אותה הלאה.
אבא, אהוב שלנו ליווינו אותך בכל מסע חייך, בלי לעזוב לרגע, אהבנו אותך, הערצנו אותך היית לנו אור.
אוהביך עד אין קץ ילדיך נכדיך וניניך,
תהא נשמתך צרורה בצרור החיים.

אמן!
בתך האוהבת לנצח,

אירית רוזנבלום