גיא, לוחם מילואים בן 29, חתם במהלך מבצע "צוק איתן" על צוואה ביולוגית™, שתאפשר לזוגתו להביא צאצאים מזרעו במקרה שייהרג. הוא לא לבד: מדובר בתופעה שמתרחבת בשבועות האחרונים, עו"ד אירית רוזנבלום, החייל צריך להשאיר בכתב רק מסמך הוראות הוא אינו צריך להקפיא את הזרע בפועל.
מאת : חגית רון רבינוביץ', ישראל היום©
"את יכולה להגיד לי כמה הרוגים יש, נכון להערב?" שואל אותי סמ"ר גיא בתחילת שיחתנו הטלפונית ביום ראשון בלילה. הוא התקשר אלי מטלפון צה"לי אי שם מגבול הרצועה, וקולו צעיר ועייף.
"אנחנו פה מנותקים מכל מקור מידע, אולי זה עדיף, כלומר בטוח שזה עדיף, אבל אני חייב לדעת כמה הרוגים יש לנו. זה שלושים ומשהו?"
"זה יותר", אני עונה. מוצאת את עצמי מושכת זמן כדי להתחמק מתשובה כנה לחייל שאני לא מכירה. שרק לא תיפול רוחו.
"כמה?"
"ארבעים ושלושה".
הקול מעבר לקו שותק, לא יודע את מה שאני אדע מאוחר יותר, שעד שהמילים האלה יפגשו עיניים קוראות, יהיו הרבה יותר חיילים הרוגים. חיילים בסדיר, חיילי מילואים. אַיִן שאי אפשר להכיל. אַיִן שדווקא הוא, בן ה־29, שחושש ממנו כמו כולם, חושב איך כן אפשר להכיל.
שבוע לפני שהתחיל מבצע "צוק איתן" גויס גיא לשירות מילואים ביחידת התותחנים שבה הוא משרת. הוא בן 29, איש מחשבים מאזור השרון, שחי עם בת זוגו מורן (שם בדוי) כבר שלוש שנים, והם מנהלים ביחד חיים משותפים לכל דבר. ברור להם שזה זה, שהביחד שלהם הוא לתמיד, הם כבר הספיקו להתווכח על שמות שיהיו לילדים שלהם. לפני שנה בערך שמעו לראשונה על רעיון הצוואה הביולוגית ואמרו לעצמם שזה רעיון יפה, הומניטרי, פורץ דרך, איך לא חשבו עליו קודם.
כשגבר ירי הרקטות לעבר יישובי הדרום, גיא יצא לאפטר קצר וידע שהוא חוזר למחרת כדי ללחום. שהדבר האמיתי קורה.
בבית הוא ומורן דיברו. דיברו על הפחד ודיברו על האפשרות, ומה יקרה אם חלילה יקרה לו הנורא מכל. למחרת כבר התייצבו במשרדי "משפחה חדשה" בתל אביב. גיא הגיע עם המדים, משם ירד דרומה. במעמד שני עדים הם חתמו על צוואה ביולוגית, צוואה שמבטיחה משפטית הבאת צאצאים לגיא אם ייהרג במלחמה. הוא עדיין לא הספיק להגיע לבנק הזרע, אבל הוא יודע שגם אם חלילה יקרה לו משהו, אפשר בתנאים מסוימים להוציא מגופו תאי זרע גם 72 שעות לאחר המוות. אלה התאים החיים היחידים ששורדים ככה אחרי המוות.
"מעמד החתימה היה מרגש, ובאותה מידה גם מפחיד. הסבירו לנו במה הדברים כרוכים, ומהן ההשלכות לכאן ולכאן. זה כמו מעמד צוואה לכל דבר, אבל שיכנעתי את עצמי שזו סגולה למזל טוב, הרי אומרים שאם עושים צוואה זו סגולה לחיים ארוכים, לא? אין איך לברוח מהקושי.
"עמדנו שם, ביציאה מהמשרדים, אני ומורן, והתחבקנו דקות ארוכות. הרגשנו מחוזקים, ובעיקר הרגשנו הקלה גדולה. ידענו שעשינו משהו מאוד נכון, משמעותי וחשוב לשנינו, לאהבה שלנו.
"זה לא טבעי לאדם בגילי לחשוב על הסוף, אבל כשאני יושב בתוך הטנק אני לא חושב על הסוף שלי? חושב ועוד איך. חיילים יושבים וכותבים מכתבי פרידה להורים, והמכתב הזה יהיה הדבר הזה שההורים של החלל ייאחזו בו כל החיים. ופה יש לי האפשרות להתערב, לעשות משהו בנידון, וחס וחלילה, אם וכאשר, אני אתן להורים שלי משהו הרבה יותר משמעותי להיאחז בו. יהיה להם נכד שהוא בשר מבשרי, ולא פיסת דף או פתק בטלפון הנייד".
שיתפת אותם בהחלטה?
"בהחלט. גם אותם וגם את ארבעת האחים שלי. כולם תמכו בי מאוד. חשוב לי שיהיה לי דור המשך. אני רוצה לראות את הילדים שלי נולדים, ואני רוצה לגדל אותם עם אמא שלהם. אבל אם אני נהרג על אדמת המולדת שלי, בשבילה ולמענה – אני רוצה שיהיה מי שידבר עלי ויספר עלי".
אבל יהיה לך למעשה ילד יתום.
"לא, תהיה לו אמא, ויהיו לו סבא וסבתא הכי מחבקים בעולם ודודים הכי אוהבים בעולם".
הוא שיתף גם את חבריו למילואים בצעד החריג. "היו שהתלהבו מהעניין והיו כאלה שהסתייגו בהתחלה, אבל ככל שעוברים הימים, ועם כל חלל שנוסף לרשימה, מתחילים להבין. אני ממש רואה את הגלגלים שלהם בראש מתחילים לעבוד. היו כמה שאמרו לי, 'נתת לי נקודה למחשבה'.
"כמובן שאני כל הזמן אומר 'חס וחלילה, ושלא יקרה, ושאני אחזור בשלום'. אבל אני חייב להיות רציונלי, לעבוד מהראש ולדאוג לעתיד. אני מרגיש שנהגתי באחריות, ושעשיתי מה שצריך לעשות. חבל רק שאני נאלץ לעשות את זה באופן פרטי. מבחינתי, לצה"ל היה צריך להיות בנק זרע מסודר, זה נראה לי אלמנטרי".
ואז, שנייה לפני שאני מבקשת ממנו לשמור על עצמו, כאילו שזה תלוי בו, הוא אומר: "כל הסיפור הזה מאוד חיזק את הקשר ביני לבין מורן. כשאני חוזר הביתה, אני הולך להציע לה נישואים".
לקביעת פגישה – צרו איתנו קשר בטלפון 03-5660504 (א'-ה' 09:00-18:00) או מלאו את הטופס ונחזור אליכם בהקדם:
אפשרות לעתיד
ד"ר יונה ברגור ואשתו שרית, תושבי רמת השרון, שניהם בשלהי שנות השבעים לחייהם, איבדו את בנם, סרן זיו ברגור, מ"פ בצנחנים, בראשית מאי 96' בתאונת דרכים, בעת שנהגו הצבאי נרדם בנהיגה והתנגש בעץ. הוא היה בן 22 ועשרה חודשים במותו. שנים רבות הקדישו עצמם למערך ההסברה והשכנוע שקרא לצה"ל להקים בנק זרע ולהבטיח את אופציית ההמשכיות של חייליו.
"זיו בננו, החייל שיצא בריא ושלם מקרבות לבנון של שנות התשעים, לא שרד את הפגיעה הקטלנית כתוצאה מהתאונה הקשה", אומר יונה ברגור. "גופו נשאר שלם, חסון וללא פגע, אך הדיאגנוזה הרפואית קבעה מוות קליני. רק לימים, כשהתברר לנו שבנו חולה הסרטן של השכן שלנו ביקש לשמר את זרעו בבנק הזרע, נדלקה אצלנו נורה אדומה. פתאום הבנו שמשהו לא התרחש כאן כשורה.
"בשעות הטראומטיות שזיו היה מאושפז בבית החולים, עטו עלינו נציגי הממסד הרפואי וביקשו מאיתנו ללא הרף לתרום את איבריו. הסבירו לנו כמה העניין חשוב להצלת חיים של אחרים. הסכמנו ללא פקפוק. מה שחרה לנו זה העובדה שהיה אפשר, באותן נסיבות קשות, להפנות את תשומת ליבנו לאופציה של שימור זרעו. יכולנו להבטיח לעצמנו אפשרות של יצירת חיים ממנו, מזיו שלנו היקר, לאחר מותו.
"מאז כינסנו את כל כוחותינו לעניין, והצטרפנו ליוזמתה של עו"ד אירית רוזנבלום מייסדת 'משפחה חדשה', שתבעה להקים בנק זרע של חיילי צה"ל. הרי הקידמה המדעית והטכנולוגית בימינו מאפשרת את זה. הרעיון היה שהזרע יילקח מכל מתגייס כבר בתהליך שרשרת החיול, כדי למנוע חרטה עתידית וכדי לא להחמיץ הזדמנות קריטית שלא תחזור לעולם. כך האופציה הזאת תהיה מובטחת מראש, ומשפחה שהתבשרה עכשיו על מות בנה לא תצטרך לעמוד בפני דילמה ברגעים הקשים, כשהיא מבולבלת ולא יודעת את נפשה.
"ביקשנו לעגן את הדברים בחקיקה, שתיתן מענה לכל הבעיות שיכולות להתעורר. לצערנו, המערכות בישראל מזדחלות וקשה להן לחשוב מחוץ לקופסה".
אתם הייתם מממשים את האופציה הזאת?
"אולי. איננו יודעים לומר בוודאות כי לזיו לא היתה חברה כשהוא נהרג. אבל ייתכן שהיינו מממשים את הזכות הנפלאה הזו לנכד או נכדה משלנו. מבחינתנו, הבטחת האופציה שיש בה תקווה וחיים היא־היא הנושא החשוב שיש לדון עליו, והיא משנה לגמרי את כללי המשחק.
"חשוב כל כך להבין, דווקא בימי מלחמה קשים, ששמירת זרע של חייל שנהרג לא מחייבת את המשפחה, רק נותנת לה אפשרויות לעתיד. מאוחר יותר, המשפחה תוכל לשקול בכובד ראש את המשך צעדיה. אם ההליך הזה לא נעשה, האופציה לא קיימת. אנחנו כואבים כבר שנים ארוכות לא רק את אובדנו של זיו אלא גם את אובדן דור ההמשך שלו. עבורנו זו החמצה גדולה, אבל בנק זרע כזה, אם יקום, יוכל לשנות חיים של משפחות רבות".
מאז תחילת הלחימה בעזה גברה משמעותית ההתעניינות בסוגיית הצוואה הביולוגית. ב"משפחה חדשה" מספרים על גידול משמעותי במספר החותמים על צוואות ביולוגיות, ועל טלפונים בלתי פוסקים מחיילי מילואים, מנשותיהם המודאגות, מאימהות, וגם מנשים שנחשפו לנושא ומביעות רצון להתחבר למשפחות חללים, כדי לבדוק את האפשרות ללדת את ילדו של החלל. טלפונים של אנשים שלמרות החשש המשתק, מקנן בהם צורך עז לעשות מעשה כדי להקל את הפחד ולתת פתח לתקווה, אותה תקווה שנמנעה מבני הזוג ברגור.
פטנט ישראלי ועולמי
איילת, מורה בת 40 מהצפון, החליטה ביום הולדתה ה־40 שזהו, היא נמצאת על הרכבת האחרונה לאימהוּת, והיא צריכה לפעול. וזה מה שהיא מבקשת לעצמה, להפוך לאמא, גם אם עד כה לא מצאה את בחיר ליבה שעימו היתה רוצה להביא ילדים לעולם.
"בחודשים האחרונים התחלתי לברר את ההליך של קבלת תרומה מבנק הזרע. אבל ברגע ששמעתי מחברה על עניין הצוואה הביולוגית, הבנתי שאני עושה אחורה פנה ופונה לבנק הצוואות הביולוגיות של 'משפחה חדשה'. אני רוצה שלאבא של הילדים שלי יהיו פנים, ושם, וקורות חיים, וסבא וסבתא ודודים ודודות. זה הרי כל כך הגיוני ופשוט ורציונלי ומוסרי, הרבה יותר מאשר לבחור גובה וצבע עיניים מתוך קטלוג של בנק זרע שהוא אנונימי, ובעיקר חסר נשמה. ברור לי שאני רוצה להתחבר למשפחה כזאת – לאו דווקא של חלל צה"ל, אבל של מישהו שביקש לפני מותו שיהיו לו ילדים".
הפטנט הישראלי והעולמי הקרוי צוואה ביולוגית רשום על שמה של עו"ד אירית רוזנבלום, שהקימה את "משפחה חדשה" ובעצמה מומחית לדיני פריון. היא גם ייסדה את הבנק הראשון לצוואות ביולוגיות, שבו מופקדות כיום יותר מ־1,000 צוואות. עכשיו באה המלחמה הזו והזכירה לה שדווקא עם שלטונות הצבא היא לא הצליחה, וחיילים נאלצים להגיע אליה באופן פרטי ולשלם על הזכות להמשכיות.
השבוע ישבו אצלה אב ובנו הצעיר בן ה־23, חייל מילואים, שבאו יחד לחתום על הצוואה לאחר חופשה קצרה שקיבל הבן. בכו וחתמו, חתמו ובכו. "אני לא מאמין שאני עושה את זה, אבל אין לי ברירה אחרת", התייפח האב, ורוזנבלום בכתה איתם. למחרת צילצל האב לספר לה שהוא חש הקלה גדולה על הצעד שעשה.
"הצוואה הביולוגית היא הוראה משפטית חדשנית, שנוגעת לרצונו של אדם ומשפחתו הקרובה להעניק חיים לאחר מותו", מסבירה רוזנבלום. "באמצעות הצוואה נותן אדם הוראות לקרוביו, שבהן הוא מבקש מהם שיעשו שימוש בחומר הגנטי שלו (זרע, ביצית או עוברים מוקפאים) במקרה של פטירתו. הצוואה מנוסחת כמסמך משפטי לכל דבר ומכילה הוראות מדויקות לגבי בקשתו של האדם שמבקש להעמיד לעצמו צאצאים גם לאחר מותו.
"כל אדם יכול לעשות צוואה ביולוגית – נשוי, רווק או במערכת יחסים, וגם נשים. מבחינתי, החומר הגנטי המצוי בגופו הוא חלק מקניינו, ולכן האדם יכול לצוות מה הוא רוצה לעשות עם חלקים שיש בהם פוטנציאל חיים".
מחירה של צוואה כזו נקבע בהתאם למורכבות הצוואה ודרכי מימושה. "יש אנשים שבקשתם פשוטה וברורה, למשל במקרה של זוג נשוי, שברור לו מי האמא שתהיה לילדים והדרישה היא פשוטה וברורה; ויש מי שדרישותיו קצת יותר מורכבות – למשל כשאין בת זוג, וצריך להשאיר הוראות מדויקות מי אחראי למצוא אותה, וכו'. כבר היו לי מקרים של הורים שכולים שביקשו לממש צוואה ביולוגית בדחיפות, כלומר, ליטול זרע מבנם המת – וידם לא היתה משגת לשלם לי. גמרתי אומר בליבי שלא יהיה אדם שירצה לעשות צוואה ביולוגית ולא תהיה לו כזו בגלל מחיר".
מחשבות שלא נותנות מנוח
במשך שנים רבות ספגה רוזנבלום קיתונות של ביקורת על דרכה ועל הארגון שלה, ש"שם לעצמו למטרה לכבד את הזכות הבסיסית של אדם להקים משפחה משלו, בלי שום קשר לצבע עורו, מינו, מוצאו או דתו". אמרו עליה שהיא חתרנית, שהיא רדיקלית, שהיא מפרה את האיזון הטבעי של הטבע.
"אז אמרו. אני מפרה את האיזון הטבעי? זה טבעי שהורה קובר את בנו? אגב, כל אלה שאמרו נמוגו עם השנים, והארגון שלי ממשיך לרשום אלפי משפחות חדשות ומאושרות וילדים רבים שבאים לעולם בהליכים משפטיים מגוונים.
"רק לכאורה אני עוסקת בעניין רדיקלי וחתרני, אבל אם נותנים עליו את הדעת עד היסוד שלו, הוא הכי אנושי בעולם, אפילו שמרני. במה אני עוסקת? מה אני בסך הכל מבקשת לקיים? המשך דורי שהוא בעצם מצווה? לקיים את מצוות 'פרו ורבו' הבסיסית והאנושית? מבחינה הלכתית, זה המימוש המכובד ביותר למצווה הזאת. אומרים כל הזמן שצריך לחלוק כבוד אחרון למת, אבל מבחינתי, אין נשגב יותר מלכבד את רצונו של המת, ואם הוא חפץ בצאצאים ובדור המשך – למה לא לעזור לו לעשות את זה?
"אולי זה קשור להיסטוריה המשפחתית שלי, של שני הורים ניצולי שואה שמשפחתם נכחדה לגמרי. אולי זה קשור לעובדה שמעולם לא היו לי סבים וסבתות, דודים ודודות, כי ניסו בכוח ובאלימות לעצור את הזרע של משפחתי. והנה, לא צלחה להם המשימה".
לדבריה, המודל הייחודי של בנק הצוואות כבר אומץ מעבר לים, בצבאות ארה"ב והודו. "הם הנהיגו נוהל מסודר ומאורגן, שבו מוצע לכל חייל שיוצא לפעילות מסכנת חיים מחוץ לגבולות המדינה להקפיא מנת זרע בפועל, לא רק לחתום על צוואה ביולוגית. אני מאמינה שעם הזמן, יהיו עוד מדינות שילכו בכיוון הזה.
"אנחנו צריכים לשאול את עצמנו שאלה מוסרית אחת ויחידה: האם אנחנו כחברה יכולים לדאוג לאותם חיילים שמקריבים את חייהם למען המולדת ולספק להם את הצורך הכי בסיסי ואנושי להמשכיות. כבר טענו בפניי שעניין כזה בשרשרת החיול, לדוגמה, יגרום לדמורליזציה. וטופס מילוי הפרטים לגבי העברת כספי ביטוח החיים של החייל במקרה מוות לא מרתיע? והעובדה שאנחנו שולחים אותם אלי קרב לא מרתיעה?
"אני מציעה ביטוח חיים של ממש, ביטוח שיעניק חיים. קמו נגדי אימהות שכולות שטענו שאני נקרופילית. עד כדי כך. שאלו אותי מה עם טובת הילד. ואני שואלת, ממתי הורה מבקש מילדו זכות ללדת אותו. וכל המלעיזים שטענו שילד כזה יהיה אנדרטה מהלכת, אני עונה: הריני האנדרטה המהלכת לזכר שואת העם היהודי שהתחוללה בגרמניה, וכן, על אף הכל, היתה לי ילדות מאושרת.
"ומה עם כל החיילים שנפלו בשבועות הללו ונשארו יתומים מאב? הם יגדלו עם זיכרון אביהם, ואני בטוחה שהם יגדלו לתפארת, על אף הקושי והמורכבות. שואלים אותי איך אני נותנת יד ללידת ילדים יתומים מאב. ומה עם ילדים שנולדים לאימהות יחידניות בבנק הזרע? זה בסדר? אני מציעה לאם היחידנית הזו משפחה שלמה ואוהבת, שתיסוב סביב הילד הזה. ואפילו סוג של חמות, שהיא בטוח תאהב, כי הן יבחרו זו בזו עוד לפני תחילת התהליך".
בשנים האחרונות ניהלה רוזנבלום שורה של מאבקים משפטיים, שהביאו למימוש צוואות ביולוגיות של אנשים שנפטרו. בשנת 2013 נולד התינוק הראשון בעולם לצעיר ששירת ביחידה קרבית ונהרג בתאונה לפני כשש שנים. באוקטובר 2013 קבע היועץ המשפטי לממשלה כי להוריו של אדם שנפטר והשאיר צוואה ביולוגית או חומר גנטי תהיה שמורה הזכות להביע את עמדתם בבית משפט, והם יוכלו להעמיד לעצמם נכדים אם יגיעו להסכם עם אישה שתסכים להיות אם מזרע בנם ולגדל בעצמה את נכדם, גם אם בנם לא היה נשוי או מצוי בזוגיות. בכך קבע היועץ המשפטי כי לא רק לבת הזוג יש זכות להגיש בקשה למימוש הצוואה, אם אכן יוכיחו שזה היה רצונו, אלא בנסיבות מסוימות גם להוריו.
"מבחינתי, האפשרות שהמוות אינו סוף פסוק ושהוא טומן בחובו התחלה של חיים חדשים היא האפשרות המעודדת ביותר במקרה של מוות אפשרי", אומרת רוזנבלום. ד"ר ברגור מספר על אם שכולה שפגש באחת מקבוצות התמיכה שבהן נכח. היא היתה ממוצא רוסי, ושכלה את בנה היחיד. "אתה מבין", אמרה לו, "אני לעולם לא אשמע עוד את המילה אמא". ברגור אומר שהוא בטוח שאילו היתה שומעת את המילה סבתא, היתה מתנחמת מאוד.
סרן עידו (שם בדוי), בן 35, משרת ביחידה מובחרת ופועל בימים אלה בתוך עזה. בחייו האזרחיים הוא איש הייטק וחי עם בת זוג כבר חמש שנים. השבוע, בשיחת טלפון לילית, סיפר לנו שכאשר החלה הלחימה, המחשבות שהוא עלול לא לחזור ממנה לא נתנו לו מנוח. "נלחמתי בכל המבצעים האחרונים, אבל רק במלחמה האחרונה נחשפתי לעניין הצוואה הביולוגית והיכולת שלי לבחור להעמיד לעצמי דור המשך. אם הייתי יודע קודם שהאופציה הזו קיימת, הייתי עושה את זה מזמן. הרגשתי שזה בדיוק הדבר הנכון עכשיו.
"המדינה שולחת אותי אל הלא נודע, ואף אחד לא קם ואומר: אנחנו נדאג לך להמשך אם יאונה לך הרע מכל. אני לא בא בטענות לצה"ל, אבל עובדה שבצבא ארה"ב העניין הזה כבר מעוגן. אם יקרה לי משהו, חס וחלילה, הילדים שלי יוכלו להתגאות באבא שלהם, ובמה שהוא עשה עד יום מותו. אני גאה בלימודים שעברתי, בנתינה שלי לקהילה כל ימי חיי, בשירות הצבאי שעשיתי, במה שאני עושה באזרחות. ככה הייתי רוצה לחנך את הילדים שלי. הוריי כבר נפטרו, אבל עידכנתי בעניין את אחותי, והיא התרגשה מאוד מהעניין והופתעה. היא מעולם לא שמעה על האפשרות הזו.
"אצלנו פה, בקרביים של עזה, כשמלאך המוות רודף אותנו כל יום וכל היום, זאת שיחת היום בין כל החיילים. ברגע שיש לנו כמה דקות לנוח ולדבר בינינו לבין עצמנו, אנחנו מדברים על זה. על העתיד שכן יכול להיות גם אם יגיע הסוף. אנשים פה תופסים את הראש ואומרים לעצמם, 'וואלה, איך לא חשבתי על זה, איך לא ידעתי על זה'.
"השיח הרציני יותר בעניין הוא בין המילואימניקים. אלה שיש להם יותר ניסיון חיים, והם יותר שקולים וחושבים על העתיד הרחוק, ולא על הטיול של אחרי הצבא. כולם אומרים שלמרות כל הכאב, הם רוצים לדעת שיהיו להם ילדים משלהם, גם אם הם חוזרים בארון".
רוצים להבטיח את עתידכם באמצעות צוואה ביולוגית? צרו איתנו קשר בטלפון 03-5660504 (א'-ה' 09:00-18:00) או מלאו את הטופס ונחזור אליכם בהקדם:
לחצו לקריאת פסק הדין המלא בפרשת עידן שניר ז"ל
במותם ציוו לנו את החיים – צוואתם הביולוגית של לוחמי צוק איתן
גיא, לוחם מילואים בן 29, חתם במהלך מבצע "צוק איתן" על צוואה ביולוגית™, שתאפשר לזוגתו להביא צאצאים מזרעו במקרה שייהרג. הוא לא לבד: מדובר בתופעה שמתרחבת בשבועות האחרונים, עו"ד אירית רוזנבלום, החייל צריך להשאיר בכתב רק מסמך הוראות הוא אינו צריך להקפיא את הזרע בפועל.
"את יכולה להגיד לי כמה הרוגים יש, נכון להערב?" שואל אותי סמ"ר גיא בתחילת שיחתנו הטלפונית ביום ראשון בלילה. הוא התקשר אלי מטלפון צה"לי אי שם מגבול הרצועה, וקולו צעיר ועייף.
"אנחנו פה מנותקים מכל מקור מידע, אולי זה עדיף, כלומר בטוח שזה עדיף, אבל אני חייב לדעת כמה הרוגים יש לנו. זה שלושים ומשהו?"
"זה יותר", אני עונה. מוצאת את עצמי מושכת זמן כדי להתחמק מתשובה כנה לחייל שאני לא מכירה. שרק לא תיפול רוחו.
"כמה?"
"ארבעים ושלושה".
הקול מעבר לקו שותק, לא יודע את מה שאני אדע מאוחר יותר, שעד שהמילים האלה יפגשו עיניים קוראות, יהיו הרבה יותר חיילים הרוגים. חיילים בסדיר, חיילי מילואים. אַיִן שאי אפשר להכיל. אַיִן שדווקא הוא, בן ה־29, שחושש ממנו כמו כולם, חושב איך כן אפשר להכיל.
שבוע לפני שהתחיל מבצע "צוק איתן" גויס גיא לשירות מילואים ביחידת התותחנים שבה הוא משרת. הוא בן 29, איש מחשבים מאזור השרון, שחי עם בת זוגו מורן (שם בדוי) כבר שלוש שנים, והם מנהלים ביחד חיים משותפים לכל דבר. ברור להם שזה זה, שהביחד שלהם הוא לתמיד, הם כבר הספיקו להתווכח על שמות שיהיו לילדים שלהם. לפני שנה בערך שמעו לראשונה על רעיון הצוואה הביולוגית ואמרו לעצמם שזה רעיון יפה, הומניטרי, פורץ דרך, איך לא חשבו עליו קודם.
כשגבר ירי הרקטות לעבר יישובי הדרום, גיא יצא לאפטר קצר וידע שהוא חוזר למחרת כדי ללחום. שהדבר האמיתי קורה.
בבית הוא ומורן דיברו. דיברו על הפחד ודיברו על האפשרות, ומה יקרה אם חלילה יקרה לו הנורא מכל. למחרת כבר התייצבו במשרדי "משפחה חדשה" בתל אביב. גיא הגיע עם המדים, משם ירד דרומה. במעמד שני עדים הם חתמו על צוואה ביולוגית, צוואה שמבטיחה משפטית הבאת צאצאים לגיא אם ייהרג במלחמה. הוא עדיין לא הספיק להגיע לבנק הזרע, אבל הוא יודע שגם אם חלילה יקרה לו משהו, אפשר בתנאים מסוימים להוציא מגופו תאי זרע גם 72 שעות לאחר המוות. אלה התאים החיים היחידים ששורדים ככה אחרי המוות.
"מעמד החתימה היה מרגש, ובאותה מידה גם מפחיד. הסבירו לנו במה הדברים כרוכים, ומהן ההשלכות לכאן ולכאן. זה כמו מעמד צוואה לכל דבר, אבל שיכנעתי את עצמי שזו סגולה למזל טוב, הרי אומרים שאם עושים צוואה זו סגולה לחיים ארוכים, לא? אין איך לברוח מהקושי.
"עמדנו שם, ביציאה מהמשרדים, אני ומורן, והתחבקנו דקות ארוכות. הרגשנו מחוזקים, ובעיקר הרגשנו הקלה גדולה. ידענו שעשינו משהו מאוד נכון, משמעותי וחשוב לשנינו, לאהבה שלנו.
"זה לא טבעי לאדם בגילי לחשוב על הסוף, אבל כשאני יושב בתוך הטנק אני לא חושב על הסוף שלי? חושב ועוד איך. חיילים יושבים וכותבים מכתבי פרידה להורים, והמכתב הזה יהיה הדבר הזה שההורים של החלל ייאחזו בו כל החיים. ופה יש לי האפשרות להתערב, לעשות משהו בנידון, וחס וחלילה, אם וכאשר, אני אתן להורים שלי משהו הרבה יותר משמעותי להיאחז בו. יהיה להם נכד שהוא בשר מבשרי, ולא פיסת דף או פתק בטלפון הנייד".
שיתפת אותם בהחלטה?
"בהחלט. גם אותם וגם את ארבעת האחים שלי. כולם תמכו בי מאוד. חשוב לי שיהיה לי דור המשך. אני רוצה לראות את הילדים שלי נולדים, ואני רוצה לגדל אותם עם אמא שלהם. אבל אם אני נהרג על אדמת המולדת שלי, בשבילה ולמענה – אני רוצה שיהיה מי שידבר עלי ויספר עלי".
אבל יהיה לך למעשה ילד יתום.
"לא, תהיה לו אמא, ויהיו לו סבא וסבתא הכי מחבקים בעולם ודודים הכי אוהבים בעולם".
הוא שיתף גם את חבריו למילואים בצעד החריג. "היו שהתלהבו מהעניין והיו כאלה שהסתייגו בהתחלה, אבל ככל שעוברים הימים, ועם כל חלל שנוסף לרשימה, מתחילים להבין. אני ממש רואה את הגלגלים שלהם בראש מתחילים לעבוד. היו כמה שאמרו לי, 'נתת לי נקודה למחשבה'.
"כמובן שאני כל הזמן אומר 'חס וחלילה, ושלא יקרה, ושאני אחזור בשלום'. אבל אני חייב להיות רציונלי, לעבוד מהראש ולדאוג לעתיד. אני מרגיש שנהגתי באחריות, ושעשיתי מה שצריך לעשות. חבל רק שאני נאלץ לעשות את זה באופן פרטי. מבחינתי, לצה"ל היה צריך להיות בנק זרע מסודר, זה נראה לי אלמנטרי".
ואז, שנייה לפני שאני מבקשת ממנו לשמור על עצמו, כאילו שזה תלוי בו, הוא אומר: "כל הסיפור הזה מאוד חיזק את הקשר ביני לבין מורן. כשאני חוזר הביתה, אני הולך להציע לה נישואים".
לקביעת פגישה – צרו איתנו קשר בטלפון 03-5660504 (א'-ה' 09:00-18:00) או מלאו את הטופס ונחזור אליכם בהקדם:
למידע נוסף השאירו פרטים
אפשרות לעתיד
ד"ר יונה ברגור ואשתו שרית, תושבי רמת השרון, שניהם בשלהי שנות השבעים לחייהם, איבדו את בנם, סרן זיו ברגור, מ"פ בצנחנים, בראשית מאי 96' בתאונת דרכים, בעת שנהגו הצבאי נרדם בנהיגה והתנגש בעץ. הוא היה בן 22 ועשרה חודשים במותו. שנים רבות הקדישו עצמם למערך ההסברה והשכנוע שקרא לצה"ל להקים בנק זרע ולהבטיח את אופציית ההמשכיות של חייליו.
"זיו בננו, החייל שיצא בריא ושלם מקרבות לבנון של שנות התשעים, לא שרד את הפגיעה הקטלנית כתוצאה מהתאונה הקשה", אומר יונה ברגור. "גופו נשאר שלם, חסון וללא פגע, אך הדיאגנוזה הרפואית קבעה מוות קליני. רק לימים, כשהתברר לנו שבנו חולה הסרטן של השכן שלנו ביקש לשמר את זרעו בבנק הזרע, נדלקה אצלנו נורה אדומה. פתאום הבנו שמשהו לא התרחש כאן כשורה.
"בשעות הטראומטיות שזיו היה מאושפז בבית החולים, עטו עלינו נציגי הממסד הרפואי וביקשו מאיתנו ללא הרף לתרום את איבריו. הסבירו לנו כמה העניין חשוב להצלת חיים של אחרים. הסכמנו ללא פקפוק. מה שחרה לנו זה העובדה שהיה אפשר, באותן נסיבות קשות, להפנות את תשומת ליבנו לאופציה של שימור זרעו. יכולנו להבטיח לעצמנו אפשרות של יצירת חיים ממנו, מזיו שלנו היקר, לאחר מותו.
"מאז כינסנו את כל כוחותינו לעניין, והצטרפנו ליוזמתה של עו"ד אירית רוזנבלום מייסדת 'משפחה חדשה', שתבעה להקים בנק זרע של חיילי צה"ל. הרי הקידמה המדעית והטכנולוגית בימינו מאפשרת את זה. הרעיון היה שהזרע יילקח מכל מתגייס כבר בתהליך שרשרת החיול, כדי למנוע חרטה עתידית וכדי לא להחמיץ הזדמנות קריטית שלא תחזור לעולם. כך האופציה הזאת תהיה מובטחת מראש, ומשפחה שהתבשרה עכשיו על מות בנה לא תצטרך לעמוד בפני דילמה ברגעים הקשים, כשהיא מבולבלת ולא יודעת את נפשה.
"ביקשנו לעגן את הדברים בחקיקה, שתיתן מענה לכל הבעיות שיכולות להתעורר. לצערנו, המערכות בישראל מזדחלות וקשה להן לחשוב מחוץ לקופסה".
אתם הייתם מממשים את האופציה הזאת?
"אולי. איננו יודעים לומר בוודאות כי לזיו לא היתה חברה כשהוא נהרג. אבל ייתכן שהיינו מממשים את הזכות הנפלאה הזו לנכד או נכדה משלנו. מבחינתנו, הבטחת האופציה שיש בה תקווה וחיים היא־היא הנושא החשוב שיש לדון עליו, והיא משנה לגמרי את כללי המשחק.
"חשוב כל כך להבין, דווקא בימי מלחמה קשים, ששמירת זרע של חייל שנהרג לא מחייבת את המשפחה, רק נותנת לה אפשרויות לעתיד. מאוחר יותר, המשפחה תוכל לשקול בכובד ראש את המשך צעדיה. אם ההליך הזה לא נעשה, האופציה לא קיימת. אנחנו כואבים כבר שנים ארוכות לא רק את אובדנו של זיו אלא גם את אובדן דור ההמשך שלו. עבורנו זו החמצה גדולה, אבל בנק זרע כזה, אם יקום, יוכל לשנות חיים של משפחות רבות".
מאז תחילת הלחימה בעזה גברה משמעותית ההתעניינות בסוגיית הצוואה הביולוגית. ב"משפחה חדשה" מספרים על גידול משמעותי במספר החותמים על צוואות ביולוגיות, ועל טלפונים בלתי פוסקים מחיילי מילואים, מנשותיהם המודאגות, מאימהות, וגם מנשים שנחשפו לנושא ומביעות רצון להתחבר למשפחות חללים, כדי לבדוק את האפשרות ללדת את ילדו של החלל. טלפונים של אנשים שלמרות החשש המשתק, מקנן בהם צורך עז לעשות מעשה כדי להקל את הפחד ולתת פתח לתקווה, אותה תקווה שנמנעה מבני הזוג ברגור.
פטנט ישראלי ועולמי
איילת, מורה בת 40 מהצפון, החליטה ביום הולדתה ה־40 שזהו, היא נמצאת על הרכבת האחרונה לאימהוּת, והיא צריכה לפעול. וזה מה שהיא מבקשת לעצמה, להפוך לאמא, גם אם עד כה לא מצאה את בחיר ליבה שעימו היתה רוצה להביא ילדים לעולם.
"בחודשים האחרונים התחלתי לברר את ההליך של קבלת תרומה מבנק הזרע. אבל ברגע ששמעתי מחברה על עניין הצוואה הביולוגית, הבנתי שאני עושה אחורה פנה ופונה לבנק הצוואות הביולוגיות של 'משפחה חדשה'. אני רוצה שלאבא של הילדים שלי יהיו פנים, ושם, וקורות חיים, וסבא וסבתא ודודים ודודות. זה הרי כל כך הגיוני ופשוט ורציונלי ומוסרי, הרבה יותר מאשר לבחור גובה וצבע עיניים מתוך קטלוג של בנק זרע שהוא אנונימי, ובעיקר חסר נשמה. ברור לי שאני רוצה להתחבר למשפחה כזאת – לאו דווקא של חלל צה"ל, אבל של מישהו שביקש לפני מותו שיהיו לו ילדים".
הפטנט הישראלי והעולמי הקרוי צוואה ביולוגית רשום על שמה של עו"ד אירית רוזנבלום, שהקימה את "משפחה חדשה" ובעצמה מומחית לדיני פריון. היא גם ייסדה את הבנק הראשון לצוואות ביולוגיות, שבו מופקדות כיום יותר מ־1,000 צוואות. עכשיו באה המלחמה הזו והזכירה לה שדווקא עם שלטונות הצבא היא לא הצליחה, וחיילים נאלצים להגיע אליה באופן פרטי ולשלם על הזכות להמשכיות.
השבוע ישבו אצלה אב ובנו הצעיר בן ה־23, חייל מילואים, שבאו יחד לחתום על הצוואה לאחר חופשה קצרה שקיבל הבן. בכו וחתמו, חתמו ובכו. "אני לא מאמין שאני עושה את זה, אבל אין לי ברירה אחרת", התייפח האב, ורוזנבלום בכתה איתם. למחרת צילצל האב לספר לה שהוא חש הקלה גדולה על הצעד שעשה.
"הצוואה הביולוגית היא הוראה משפטית חדשנית, שנוגעת לרצונו של אדם ומשפחתו הקרובה להעניק חיים לאחר מותו", מסבירה רוזנבלום. "באמצעות הצוואה נותן אדם הוראות לקרוביו, שבהן הוא מבקש מהם שיעשו שימוש בחומר הגנטי שלו (זרע, ביצית או עוברים מוקפאים) במקרה של פטירתו. הצוואה מנוסחת כמסמך משפטי לכל דבר ומכילה הוראות מדויקות לגבי בקשתו של האדם שמבקש להעמיד לעצמו צאצאים גם לאחר מותו.
"כל אדם יכול לעשות צוואה ביולוגית – נשוי, רווק או במערכת יחסים, וגם נשים. מבחינתי, החומר הגנטי המצוי בגופו הוא חלק מקניינו, ולכן האדם יכול לצוות מה הוא רוצה לעשות עם חלקים שיש בהם פוטנציאל חיים".
מחירה של צוואה כזו נקבע בהתאם למורכבות הצוואה ודרכי מימושה. "יש אנשים שבקשתם פשוטה וברורה, למשל במקרה של זוג נשוי, שברור לו מי האמא שתהיה לילדים והדרישה היא פשוטה וברורה; ויש מי שדרישותיו קצת יותר מורכבות – למשל כשאין בת זוג, וצריך להשאיר הוראות מדויקות מי אחראי למצוא אותה, וכו'. כבר היו לי מקרים של הורים שכולים שביקשו לממש צוואה ביולוגית בדחיפות, כלומר, ליטול זרע מבנם המת – וידם לא היתה משגת לשלם לי. גמרתי אומר בליבי שלא יהיה אדם שירצה לעשות צוואה ביולוגית ולא תהיה לו כזו בגלל מחיר".
מחשבות שלא נותנות מנוח
במשך שנים רבות ספגה רוזנבלום קיתונות של ביקורת על דרכה ועל הארגון שלה, ש"שם לעצמו למטרה לכבד את הזכות הבסיסית של אדם להקים משפחה משלו, בלי שום קשר לצבע עורו, מינו, מוצאו או דתו". אמרו עליה שהיא חתרנית, שהיא רדיקלית, שהיא מפרה את האיזון הטבעי של הטבע.
"אז אמרו. אני מפרה את האיזון הטבעי? זה טבעי שהורה קובר את בנו? אגב, כל אלה שאמרו נמוגו עם השנים, והארגון שלי ממשיך לרשום אלפי משפחות חדשות ומאושרות וילדים רבים שבאים לעולם בהליכים משפטיים מגוונים.
"רק לכאורה אני עוסקת בעניין רדיקלי וחתרני, אבל אם נותנים עליו את הדעת עד היסוד שלו, הוא הכי אנושי בעולם, אפילו שמרני. במה אני עוסקת? מה אני בסך הכל מבקשת לקיים? המשך דורי שהוא בעצם מצווה? לקיים את מצוות 'פרו ורבו' הבסיסית והאנושית? מבחינה הלכתית, זה המימוש המכובד ביותר למצווה הזאת. אומרים כל הזמן שצריך לחלוק כבוד אחרון למת, אבל מבחינתי, אין נשגב יותר מלכבד את רצונו של המת, ואם הוא חפץ בצאצאים ובדור המשך – למה לא לעזור לו לעשות את זה?
"אולי זה קשור להיסטוריה המשפחתית שלי, של שני הורים ניצולי שואה שמשפחתם נכחדה לגמרי. אולי זה קשור לעובדה שמעולם לא היו לי סבים וסבתות, דודים ודודות, כי ניסו בכוח ובאלימות לעצור את הזרע של משפחתי. והנה, לא צלחה להם המשימה".
לדבריה, המודל הייחודי של בנק הצוואות כבר אומץ מעבר לים, בצבאות ארה"ב והודו. "הם הנהיגו נוהל מסודר ומאורגן, שבו מוצע לכל חייל שיוצא לפעילות מסכנת חיים מחוץ לגבולות המדינה להקפיא מנת זרע בפועל, לא רק לחתום על צוואה ביולוגית. אני מאמינה שעם הזמן, יהיו עוד מדינות שילכו בכיוון הזה.
"אנחנו צריכים לשאול את עצמנו שאלה מוסרית אחת ויחידה: האם אנחנו כחברה יכולים לדאוג לאותם חיילים שמקריבים את חייהם למען המולדת ולספק להם את הצורך הכי בסיסי ואנושי להמשכיות. כבר טענו בפניי שעניין כזה בשרשרת החיול, לדוגמה, יגרום לדמורליזציה. וטופס מילוי הפרטים לגבי העברת כספי ביטוח החיים של החייל במקרה מוות לא מרתיע? והעובדה שאנחנו שולחים אותם אלי קרב לא מרתיעה?
"אני מציעה ביטוח חיים של ממש, ביטוח שיעניק חיים. קמו נגדי אימהות שכולות שטענו שאני נקרופילית. עד כדי כך. שאלו אותי מה עם טובת הילד. ואני שואלת, ממתי הורה מבקש מילדו זכות ללדת אותו. וכל המלעיזים שטענו שילד כזה יהיה אנדרטה מהלכת, אני עונה: הריני האנדרטה המהלכת לזכר שואת העם היהודי שהתחוללה בגרמניה, וכן, על אף הכל, היתה לי ילדות מאושרת.
"ומה עם כל החיילים שנפלו בשבועות הללו ונשארו יתומים מאב? הם יגדלו עם זיכרון אביהם, ואני בטוחה שהם יגדלו לתפארת, על אף הקושי והמורכבות. שואלים אותי איך אני נותנת יד ללידת ילדים יתומים מאב. ומה עם ילדים שנולדים לאימהות יחידניות בבנק הזרע? זה בסדר? אני מציעה לאם היחידנית הזו משפחה שלמה ואוהבת, שתיסוב סביב הילד הזה. ואפילו סוג של חמות, שהיא בטוח תאהב, כי הן יבחרו זו בזו עוד לפני תחילת התהליך".
בשנים האחרונות ניהלה רוזנבלום שורה של מאבקים משפטיים, שהביאו למימוש צוואות ביולוגיות של אנשים שנפטרו. בשנת 2013 נולד התינוק הראשון בעולם לצעיר ששירת ביחידה קרבית ונהרג בתאונה לפני כשש שנים. באוקטובר 2013 קבע היועץ המשפטי לממשלה כי להוריו של אדם שנפטר והשאיר צוואה ביולוגית או חומר גנטי תהיה שמורה הזכות להביע את עמדתם בבית משפט, והם יוכלו להעמיד לעצמם נכדים אם יגיעו להסכם עם אישה שתסכים להיות אם מזרע בנם ולגדל בעצמה את נכדם, גם אם בנם לא היה נשוי או מצוי בזוגיות. בכך קבע היועץ המשפטי כי לא רק לבת הזוג יש זכות להגיש בקשה למימוש הצוואה, אם אכן יוכיחו שזה היה רצונו, אלא בנסיבות מסוימות גם להוריו.
"מבחינתי, האפשרות שהמוות אינו סוף פסוק ושהוא טומן בחובו התחלה של חיים חדשים היא האפשרות המעודדת ביותר במקרה של מוות אפשרי", אומרת רוזנבלום. ד"ר ברגור מספר על אם שכולה שפגש באחת מקבוצות התמיכה שבהן נכח. היא היתה ממוצא רוסי, ושכלה את בנה היחיד. "אתה מבין", אמרה לו, "אני לעולם לא אשמע עוד את המילה אמא". ברגור אומר שהוא בטוח שאילו היתה שומעת את המילה סבתא, היתה מתנחמת מאוד.
סרן עידו (שם בדוי), בן 35, משרת ביחידה מובחרת ופועל בימים אלה בתוך עזה. בחייו האזרחיים הוא איש הייטק וחי עם בת זוג כבר חמש שנים. השבוע, בשיחת טלפון לילית, סיפר לנו שכאשר החלה הלחימה, המחשבות שהוא עלול לא לחזור ממנה לא נתנו לו מנוח. "נלחמתי בכל המבצעים האחרונים, אבל רק במלחמה האחרונה נחשפתי לעניין הצוואה הביולוגית והיכולת שלי לבחור להעמיד לעצמי דור המשך. אם הייתי יודע קודם שהאופציה הזו קיימת, הייתי עושה את זה מזמן. הרגשתי שזה בדיוק הדבר הנכון עכשיו.
"המדינה שולחת אותי אל הלא נודע, ואף אחד לא קם ואומר: אנחנו נדאג לך להמשך אם יאונה לך הרע מכל. אני לא בא בטענות לצה"ל, אבל עובדה שבצבא ארה"ב העניין הזה כבר מעוגן. אם יקרה לי משהו, חס וחלילה, הילדים שלי יוכלו להתגאות באבא שלהם, ובמה שהוא עשה עד יום מותו. אני גאה בלימודים שעברתי, בנתינה שלי לקהילה כל ימי חיי, בשירות הצבאי שעשיתי, במה שאני עושה באזרחות. ככה הייתי רוצה לחנך את הילדים שלי. הוריי כבר נפטרו, אבל עידכנתי בעניין את אחותי, והיא התרגשה מאוד מהעניין והופתעה. היא מעולם לא שמעה על האפשרות הזו.
"אצלנו פה, בקרביים של עזה, כשמלאך המוות רודף אותנו כל יום וכל היום, זאת שיחת היום בין כל החיילים. ברגע שיש לנו כמה דקות לנוח ולדבר בינינו לבין עצמנו, אנחנו מדברים על זה. על העתיד שכן יכול להיות גם אם יגיע הסוף. אנשים פה תופסים את הראש ואומרים לעצמם, 'וואלה, איך לא חשבתי על זה, איך לא ידעתי על זה'.
"השיח הרציני יותר בעניין הוא בין המילואימניקים. אלה שיש להם יותר ניסיון חיים, והם יותר שקולים וחושבים על העתיד הרחוק, ולא על הטיול של אחרי הצבא. כולם אומרים שלמרות כל הכאב, הם רוצים לדעת שיהיו להם ילדים משלהם, גם אם הם חוזרים בארון".
רוצים להבטיח את עתידכם באמצעות צוואה ביולוגית? צרו איתנו קשר בטלפון 03-5660504 (א'-ה' 09:00-18:00) או מלאו את הטופס ונחזור אליכם בהקדם:
למידע נוסף השאירו פרטים
לחצו לקריאת פסק הדין המלא בפרשת עידן שניר ז"ל